החלטה בתיק רע"א 7049/10

           זוהי בקשה למתן רשות ערעור על שתי החלטות שנתן בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט א' ואגו) ביום 6.9.2010. ההחלטה הראשונה עניינה ביטול החלטה מיום 27.4.2010, בה עוכבו הליכי מימוש ופינוי דירת מגוריהם של המבקשים בכפוף לקיומם של תנאים מסוימים, עליהם אעמוד בהמשך, ואילו ההחלטה השניה עניינה במחיקת סעיפים מן התצהיר שהגיש המבקש 1 לתמיכה בהמרצת הפתיחה שהוגשה על ידו ועל ידי המבקשת 2 (ה"פ (ב"ש) 4055/09), בהיותם חורגים משאלות הליבה העומדות במוקד התובענה, כפי שאלה הוגדרו בהחלטת בית המשפט מיום 27.4.2010.

           סוגיית עיכוב הליכי הפינוי של המבקשים מדירת מגוריהם נדונה על ידי פעמיים בעבר ברע"א 401/09 מוסקוביץ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ואח' (לא פורסם, 16.4.2009) וברע"א 9456/09 מוסקוביץ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ואח' (לא פורסם, 3.2.2010). זוהי, אפוא, הבקשה השלישית המוגשת על ידם בפרשה זו.

           עיקר העובדות והטענות הצריכות לעניין הן אלה:

1.        המבקשים מצויים בהליכי כינוס נכסים מאז 26.8.2004 וביום 3.4.2005 הם אף הוכרזו כפושטי רגל. בצד הליכים אלה, מתנהלים בעניינם של המבקשים הליכים בלשכת ההוצאה לפועל באשקלון למימוש משכון הרשום לטובת המשיב 1 - בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (להלן: הבנק), על דירת מגוריהם המצויה ברחוב שבטה 21 בבאר שבע (להלן: הדירה). במהלך שנת 2001, מונה בא כוחו של הבנק ככונס נכסים לדירה וביום 25.4.2001, הורה ראש ההוצאה לפועל על פינוים של המבקשים ממנה. עם זאת, החלטת הפינוי עוכבה במהלך השנים בעקבות הסכמים שהושגו מעת לעת בין הצדדים להסדרת חובם של המבקשים לבנק. ההסכם האחרון בהקשר זה נחתם ביום 17.5.2007 (להלן: הסכם הסדרת החוב האחרון), אך משלא עמדו המבקשים בתשלומים שעליהם הוסכם, חרף אורכות שונות שניתנו להם, חידש הבנק ביום 18.5.2008 את דרישתו לפינוים מן הדירה. בעקבות כך הגישו המבקשים בקשה בתיק פשיטת הרגל המתנהל נגדם (פש"ר 5293/04) (להלן: תיק פשיטת הרגל) להורות על ביטול הליכי מימוש המשכון וכן על עיכוב הליך פינוים מן הדירה. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ר' החלטת כבוד השופט י' צלקובניק מיום 28.12.2008) לאחר שבית משפט התרשם כי המבקשים מנהלים מעין "קרב מאסף" שתכליתו למנוע את פינוים מן הדירה, אף שהם אינם מתכחשים לחובם כלפי הבנק. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט כי הבנק רשאי להמשיך בהליכי מימוש הדירה בלשכת ההוצאה לפועל והוסיף והורה כי על הבנק לדווח לו אודות הליכים אלו. כן הורה בית המשפט למשיב 3 - המשמש כאחד הנאמנים לנכסי המבקשים בתיק פשיטת הרגל (להלן: הנאמן), לבחון את היקף הכספים שהועברו לבנק מכוח הסכם הסדרת החוב האחרון ואת מקורם של כספים אלה. על החלטה זו הגישו המבקשים ביום 13.1.2009 בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 401/09 הנ"ל) וביום 16.4.2009 דחיתי את הבקשה, בקובעי כי נושה מובטח שבידו שעבוד קנייני להבטחת חובו זכאי להיפרע את חובו באמצעות מימוש הנכס המשועבד, במנותק מהליכים אחרים (בהם הליכי פשיטת רגל). לכך הצטרפה העובדה, כי מאז מועד תחילתם של הליכי המימוש בשנת 2001 ניתנו למבקשים "ארכות חסד" רבות על מנת להסדיר את חובם ולמנוע את פינוים מן הדירה ואף על פי כן, הם שבו והפרו פעם אחר פעם את ההסכמים שאליהם הגיעו עם הבנק להסדרת החוב. 

2.        סמוך לאחר מתן החלטה זו, פנו המבקשים ביום 20.5.2009 לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתובענה על דרך של המרצת פתיחה (ה"פ 4055/09) (להלן: המרצת הפתיחה), בה עתרו לכך שבית המשפט יצהיר על בטלותו של שטר המשכנתא שמכוחו פתח הבנק בהליכים למימוש דירתם, על סגירת תיק ההוצאה לפועל שנפתח נגדם ועל ביטול הצו שניתן לפינוים מן הדירה. הבנק מצידו עתר לסילוק התובענה על הסף ובית המשפט הורה כי על המבקשים לפנות לבית המשפט הדן בתיק פשיטת הרגל המתנהל נגדם (להלן: בית המשפט שלפשיטת הרגל), על מנת לקבל את אישורו לניהול המרצת הפתיחה. המבקשים עתרו לקבלת האישור הנדרש ובית המשפט שלפשיטת הרגל נעתר לבקשתם. המרצת הפתיחה החלה, אפוא, להתברר ובמסגרתה עתרו המבקשים לסעד זמני לפיו יעוכבו הליכי מימוש ופינוי הדירה. ביום 15.11.2009 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' ואגו) את הבקשה בציינו כי הוא רואה עצמו כבול בהחלטתי ברע"א 401/09, אף כי יתכן שחל בינתיים שינוי מסויים בנסיבות. בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים לבית משפט זה על אותה החלטה (רע"א 9456/09 הנ"ל) נתקבלה ובהחלטתי מיום 3.2.2010 קבעתי כי משמצא בית המשפט קמא שייתכן כי חל שינוי בנסיבות, רשאי הוא לבחון את בקשתם לעיכוב ביצוע הפינוי והחלטתי ברע"א 401/09 אינה צריכה לעמוד לו למכשול. הדיון הוחזר, אפוא, לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בבקשה לעיכוב המימוש והפינוי שהגישו המבקשים במסגרת המרצת הפתיחה. 

3.        הדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 27.4.2010, נסוב על שתי סוגיות מרכזיות: הראשונה - טענת הבנק לפיה יש לסלק את המרצת הפתיחה על הסף; והשניה - הבקשה הנזכרת לעיל לעיכוב הליכי מימוש הדירה ופינוים של המבקשים ממנה. בית המשפט (כבוד השופט א' ואגו), דחה את בקשת הבנק לדחיית המרצת הפתיחה על הסף אך הגביל את מסגרת הדיון בה לטענות המבקשים הנוגעות ל"ליבת" ההליך בלבד ובהן: טענת המבקשים לדיירות מוגנת ופרשנותם של מסמכי השעבוד נוכח טענה זו; טענת המבקשים בדבר מחדליו של הבנק בעריכת פוליסת ביטוח החיים במעמד חתימת מסמכי ההלוואה ומשמעותם; טענות המבקשים ביחס לתוקפו ונפקותו של שטר המשכנתא; וטענות המבקשים בסוגיית הדיור החלוף. מנגד, קבע בית המשפט, כי אין מקום לברר לגופן במסגרת המרצת הפתיחה את טענות ה"פריפריה" שהעלו המבקשים, קרי אותן טענות שאינן יורדות לשורש המחלוקת הרלוונטית להמרצת הפתיחה, אשר מקומן, כך נקבע, להתברר בהליכים אחרים דוגמת הליכי פשיטת הרגל. בין טענות ה"פריפריה" הללו מנה בית המשפט את טענת המבקשים כי חל איסור על ניהול הליך למימוש משכנתא במנותק מהליך פשיטת הרגל, וכן את הטענה לפיה היה על הבנק להגיש תביעת חוב במסגרת הליך פשיטת הרגל ולא לנקוט בהליך למימוש הדירה. עוד מצא בית המשפט כי אין מקום להיזקק לטענת המבקשים לפיה אין לאפשר לבנק להמשיך בהליכי המימוש. בעניין זה הטעים בית המשפט כי טענת המבקשים לפיה עמדו בהתחייבויותיהם על-פי הסכמי הסדרת החוב עם הבנק בעוד שהבנק הפר הסכמים אלו בכך שהמשיך לפעול למימוש הדירה, נוגדת את קביעותיהן של הערכאות השונות (ובהן בית משפט זה), אשר נדרשו לשאלה זו בעבר וקבעו כי המבקשים הם אלה שהפרו פעם אחר פעם את ההסכמים הנ"ל. אשר לסוגיית עיכוב ההליכים למימוש ופינוי הדירה, קבע בית המשפט כי הואיל ובירור המרצת הפתיחה צפוי להסתיים בתוך זמן קצר, ניתן להיעתר לעיכוב המבוקש ובלבד שהמבקשים יוסיפו לשלם לבנק כסדרם את "התשלומים השוטפים על חשבון המשכנתא" (להלן: התשלומים השוטפים), אך בית המשפט השהה רכיב זה של החלטתו על מנת לאפשר למבקשים לפנות לבית המשפט שלפשיטת הרגל בכל בקשה ולעשות כל אשר נדרש על מנת לאפשר את ביצועם של התשלומים השוטפים במסגרת הדין, כאמור.

4.        בדיון נוסף שהתקיים בהמרצת הפתיחה ביום 7.7.2010, ביקש הבנק להורות על מחיקת סעיפים מסוימים מן התצהיר שהגיש המבקש 1 לתמיכה בהמרצת הפתיחה (להלן: התצהיר), אשר אינם עולים, לטענת הבנק, בקנה אחד עם המתווה לדיון שקבע בית המשפט בהחלטתו מיום 27.4.2010. בהסכמת הצדדים, הורה בית המשפט למבקש 1 בסיום הדיון על הגשת תצהיר מתוקן שיכלול רק את אותם סעיפים המתיישבים עם האמור בהחלטה הנ"ל. המבקש 1 הגיש תצהיר מתוקן, אך הבנק סבר כי גם תצהיר זה אינו תואם את החלטת בית המשפט מיום 27.4.2010 ובהחלטה מיום 6.9.2010 קיבל בית המשפט את עמדת הבנק בעניין זה והורה על מחיקת סעיפים שונים מהתצהיר בהיותם חורגים ממסגרת הדיון שנקבעה. נוכח החלטה זו נותרו על כנם סעיפים 3 (למעט סעיף 3.9); סעיף 4 וסעיפים 15 ואילך לתצהיר ואילו יתר הסעיפים בו נמחקו. כמו כן, נתן בית המשפט באותו היום החלטה נוספת, בה הורה על ביטול עיכוב הליכי מימושה ופינויה של הדירה, לאחר שהוברר לו כי המבקשים לא מילאו אחר החלטתו מיום 27.4.2010 ולא פנו לבית המשפט שלפשיטת הרגל בכל בקשה שתכליתה לאפשר (בכפוף לדין הקיים) את המשך התשלומים השוטפים לבנק.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

5.        לגישת המבקשים, לא היה מקום להתנות את עיכוב ביצוע הפינוי בהמשך התשלומים השוטפים לבנק, בהינתן העובדה כי עוד בטרם הגשת המרצת הפתיחה פנו המבקשים לבית המשפט שלפשיטת הרגל בבקשה להורות לבנק להשיב את הכספים ששילמו לו בסכום כולל של כ - 600,000 ש"ח (להלן: הבקשה להשבת הכספים). זאת בהתבסס על הטענה לפיה מדובר בכספים אשר נגבו על ידי הבנק שלא כדין, בהיותו מודע למעמדם של המבקשים כפושטי רגל ותוך שהוא יוצר בפניהם מצג שווא כי הוא מחזיק בידיו צו פינוי תקף. במצב דברים זה, סבורים המבקשים כי חיובם לפנות לבית המשפט שלפשיטת הרגל בבקשה הסותרת את הבקשה להשבת הכספים שומטת את הקרקע תחת טענותיהם בהליך פשיטת הרגל ומציגה אותם באור שלילי. בייחוד, בהינתן העובדה כי עובר להגשת הבקשה להשבת הכספים, פנו המבקשים לנאמנים בפשיטת הרגל בבקשה להתיר ביצוע תשלומים לבנק, אך סורבו על ידם. עוד סבורים המבקשים, כי אף בהתאם ללשונה של ההחלטה בדבר עיכוב הפינוי לא היו הם מחויבים ולמעשה אף היו מנועים מלהמשיך ולשלם את התשלומים השוטפים לבנק, עד לאחר קבלת היתר מאת בית המשפט שלפשיטת הרגל לביצועם. משכך ומששאלת כשרות ביצוע התשלומים לבנק היא השאלה העומדת במוקד הבקשה להשבת הכספים וזו טרם הוכרעה, אין המבקשים חייבים לגישתם לשלם תשלומים כלשהם בעת הזו ואין לגישתם כל רלוונטיות לשאלה אם פנו לבית המשפט שלפשיטת הרגל בבקשה נוספת בעניין זה אם לאו. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי החלטת בית המשפט להורות על ביטול צו הפינוי מאיינת חלק ניכר מן העילות עליהן מבוססת המרצת הפתיחה, אשר בית משפט קמא סבר כי הן ראויות להישמע. עוד טוענים המבקשים כי טעה בית משפט קמא בהתעלמו מחוסר תום הלב שאפיין את התנהלותו של הבנק, אשר לא פנה למבקשים על מנת לברר אם הוגשה על ידם בקשה לבית המשפט שלפשיטת הרגל ותחת זאת הזדרז ופנה לבית המשפט בבקשה להורות על ביטול צו העיכוב. אשר למחיקת הסעיפים מן התצהיר סבורים המבקשים כי החלטתו של בית המשפט בעניין זה בטעות יסודה ולגישתם, מדובר בסעיפים העולים בקנה אחד עם מתווה הדיון שקבע בית המשפט בהחלטתו מיום 27.4.2010.

6.        הבנק, מצידו, סבור כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. הבנק מטעים, כי המבקשים מעולם לא ביקשו רשות לערער על ההחלטה מיום 27.4.2010 אשר, כאמור, התנתה את המשך עיכוב הליכי המימוש והפינוי מן הדירה בפנייתם אל בית המשפט שלפשיטת הרגל על מנת לאפשר את המשך התשלומים השוטפים. לפיכך, מדובר בהחלטה מחייבת העומדת על כנה שהמבקשים בחרו להתעלם ממנה תוך זלזול מופגן בבית המשפט. משהפרו המבקשים את החלטת בית משפט קמא ולא נקטו צעד כלשהו שיאפשר את ביצועם של התשלומים השוטפים, בדין הורה בית המשפט על ביטול צו עיכוב הליכי המימוש והפינוי. עוד טוען הבנק, כי ההליכים שמנהלים המבקשים בתיק פשיטת הרגל, לרבות הבקשה להשבת הכספים, אינם רלוונטיים כלל ועיקר להחלטה בדבר ביטול עיכוב ביצועו של הפינוי וזאת מכמה טעמים. ראשית, אף לגישת המבקשים מדובר בהליכים שתחילתם חודשים רבים טרם מתן ההחלטה על ביטול עיכוב הפינוי. שנית, מדובר בהליכים שעניינם בהתחשבנות עם קופת הכינוס ואין הם נוגעים כלל ועיקר לשאלת התשלומים השוטפים. שלישית, החלטת בית משפט קמא נוגעת במפורש לתשלומים השוטפים ולא לתשלומים על חשבון חוב קיים והמבקשים עצמם הצהירו במסגרת תיק פשיטת הרגל על ביצוע תשלומים חודשיים לבנק בגין החזר המשכנתא. רביעית, כך סבור הבנק, אין ליתן יד לנסיונם של המבקשים להסתמך על טענות שהעלו בהליך אחר (הליך פשיטת הרגל) על מנת לחמוק מקיום החלטות שיפוטיות מחייבות שניתנו בעניינם. הבנק מוסיף ומעדכן כי ביום 2.12.2010 שב בית משפט קמא ונדרש לסוגיית ביטול צו עיכוב הפינוי במסגרת בקשה נוספת שהגישו המבקשים לביטול ההחלטה מיום 6.9.2010, בטענה כי חל שינוי נסיבות הקשור לתיק פשיטת הרגל. אולם, בית משפט קמא לא מצא לשנות מהחלטתו המורה על ביטול צו עיכוב הפינוי בקובעו, בשנית, כי המבקשים לא עשו דבר על מנת למלא אחר החלטתו ולאפשר את המשך ביצוע התשלומים השוטפים. לבסוף, סבור הבנק כי ההחלטה המורה על מחיקת סעיפים מתצהירו של המבקש 1 אף היא בדין יסודה שכן הסעיפים שעל מחיקתם מלינים המבקשים חורגים ממסגרת הדיון שתחם בית המשפט בהחלטתו מיום 27.4.2010. עוד מוסיף הבנק וטוען כי מדובר בהחלטה הנוגעת לאופן ניהול הדיון בפני בית משפט קמא ואין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא.

7.        המשיב 2 - כונס הנכסים הרשמי, ציין בתגובתו כי הוא לא היה מעורב בהליך שהתנהל בבית משפט קמא ועל כן, אין לו עניין בבקשת רשות הערעור. 

           הנאמן לעומת זאת הגיש תגובה מפורטת ובה הוא מציין כי לגישתו יש מקום לקבל את בקשת רשות הערעור, ככל שהדבר נוגע להשגות שהעלו המבקשים על התניית עיכוב הליכי מימוש ופינוי הדירה בפניה אל בית המשפט שלפשיטת הרגל, על מנת שיתיר להם לשלם לבנק את התשלומים השוטפים בגין החזר ההלוואה. הנאמן מציין כי מבדיקה שערך בעקבות החלטתו של בית המשפט שלפשיטת הרגל מיום 28.12.2008, עולה כי הבנק ניצל לרעה את כוח נשייתו, תוך שהוא גובה מן המבקשים כספים בהתבסס על ההסכמים להסדרת החוב, וזאת בשיעור העולה על שווי הנכס המשועבד, בלא שהגיש תביעת חוב ובלא שקיבל לכך את אישורו של בית המשפט שלפשיטת הרגל. בד בבד,  ממשיך הבנק לעמוד על מימוש הנכס ובנסיבות אלו, סבור הנאמן כי המדובר בכספים שמקומם בקופת פשיטת הרגל ועובדה זו אף הביאה אותו לפנות לבית המשפט שלפשיטת הרגל בבקשה שעודנה תלויה ועומדת לחייב את הבנק בהשבתם לקופה. במצב דברים זה, הביע הנאמן את התנגדותו להמשך התשלומים השוטפים לבנק והוא טוען כי נוכח התנהלותו הנפסדת של הבנק, כמפורט לעיל, יש אף מקום לעכב את הליכי מימוש הדירה ופינויה עד להכרעת בית המשפט שלפשיטת הרגל בשאלת כשרותה של גביית הכספים שביצע הבנק. עוד סבור הנאמן, כי עם פתיחת תיק ההוצאה לפועל הועמדה ההלוואה לפרעון מיידי ולפיכך כל תשלום שנעשה לבנק לאחר מועד זה הינו תשלום על חשבון הסדר חוב, שהוא פסול, אלא אם ניתן לכך אישור מאת בית המשפט שלפשיטת הרגל. לכן על פי גישתו, אין מקום לאפשר לבנק לגבות תשלומים חודשיים על חשבון ההלוואה ולכל היותר רשאי הוא לממש את הנכס המשועבד, אך נוכח התנהלותו הנפסדת של הבנק סבור הנאמן כי אין לאפשר את המימוש בהליכי ההוצאה לפועל שנקט הבנק ויש לעשות כן במסגרת הליכי פשיטת הרגל, אלא אם כן ישיב הבנק את הכספים שגבה מן המבקשים שלא כדין. אשר לחלק השני של בקשת רשות הערעור, הנוגע להחלטה המורה על מחיקת סעיפים מתצהירו של המבקש 1, ציין הנאמן כי הואיל ולא היה מעורב בהליך הרלוונטי בבית משפט קמא, הוא מותיר עניין זה לשיקולו של בית המשפט אך הוא רואה לציין כי הצגת התמונה המלאה בדבר יחסי הבנק והמבקשים במהלך השנים, לרבות עובדת עריכתם של "הסדרים חשאיים" עם המבקשים, יהא בה כדי לקדם את ההכרעה בסוגיות השנויות במחלוקת ביניהם.

8.        לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את עמדת הבנק ולדחות את בקשת רשות הערעור, על שני חלקיה. ההשגות שהעלו המבקשים והנאמן לגבי ההחלטה המורה על ביטול עיכוב המימוש והפינוי מופנות, רובן ככולן, כנגד חיוב המבקשים לפנות לבית המשפט שלפשיטת הרגל לשם בירור האפשרות להמשיך בתשלום התשלומים השוטפים לבנק. השגות אלה מתעלמות לחלוטין מן השלב שבו מצוי הדיון בהליך דנן. כזכור, מדובר בהחלטה שניתנה ביום 27.4.2010 אשר המבקשים, מטעמים השמורים עימם, בחרו שלא להשיג עליה. תחת זאת עשו המבקשים דין לעצמם ולא פנו לבית המשפט שלפשיטת הרגל בבקשה מתאימה כמתחייב מאותה החלטה. משלא עשו כן, בדין קבע בית המשפט כי המבקשים לא קיימו את התנאי שנקבע על ידו לעניין עיכוב הפינוי המבוקש ובדין הורה על ביטול צו העיכוב. ודוק - בהחלטתו מיום 27.4.2010 ומתוך מודעות לקיומו של הליך פשיטת הרגל,לא חייב בית משפט קמא את המבקשים להמשיך בפועל בביצוע התשלומים השוטפים לבנק. כל שהיה על המבקשים לעשות על פי אותה החלטה הוא לפנות בעניין זה אל בית המשפט שלפשיטת הרגל על מנת לקבל הוראות בנושא ומאליו מובן כי לו היה בית המשפט שלפשיטת הרגל מגיע לכלל מסקנה כי קיימת מניעה לביצועם של התשלומים הנדונים, לא היה בית משפט קמא עומד על ביצועם כתנאי להמשך עיכוב המימוש והפינוי. אך העניין לא הובא כלל לפתחו של בית המשפט שלפשיטת הרגל ומשכך, אין למבקשים להלין אלא על עצמם.

9.        באשר למחיקת הסעיפים מתצהירו של המבקש 1. עיון בכלל סעיפי התצהיר הביאני אל המסקנה, כי הסעיפים שעל מחיקתם הורה בית המשפט - ובהם הסעיפים הספציפיים שעל מחיקתם מלינים המבקשים - אכן חורגים ממתווה הדיון שנקבע בהחלטה מיום 27.4.2010. בחלוקה כללית, ניתן לומר כי הסעיפים שעל מחיקתם מלינים המבקשים נוגעים לסוגיות שלהלן:

א.   פגמים שעל פי הנטען נפלו בהליכי מימוש ופינוי הדירה בלשכת ההוצאה לפועל, לרבות בהתנהלותו של כונס הנכסים לדירה (סעיפים 3.9, סעיפים 5-7 וסעיף 13 לתצהירו של המבקש 1) - סוגיה זו לא נכללה בסוגיות שבית המשפט הגדירן כ"שאלות הליבה" בהמרצת הפתיחה ונראה כי לטענות מסוג זה כיוון בית המשפט באומרו כי חלק מן הטענות שנמחקו ראוי לברר במסגרת אחרת.

ב.    הפרת הסכמי הסדרת החוב על ידי הבנק וקיומם על ידי המבקשים (סעיפים 9-9.4 לתצהיר) - מדובר בטענות שנדונו והוכרעו בהחלטות קודמות (לרבות החלטתי ברע"א 401/09 הנ"ל), בהן נקבע כי המבקשים הם שהפרו פעם אחר פעם את הסכמי הסדרת החוב עם הבנק. על כן, הוחרגו טענות אלה במפורש ממתווה הדיון בהמרצת הפתיחה ובדין נמחקו מן התצהיר. עוד יש לציין כי שאלת תוקפם של הסכמי הסדרת החוב וחובתם של המבקשים לנהוג על-פיהם (להבדיל משאלת תוקפו של שטר המשכנתא), אינה עומדת לבחינה במסגרת המרצת הפתיחה בהתאם למתווה שקבע בית משפט קמא.

ג.    טענת המבקשים בסעיף 12 לתצהיר לפיה משלא החתימם הבנק על שטר משכנתא ו/או על ויתור בהתאם לתקנה 16(א) (נראה כי הכוונה לתקנה 16(א) לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תש"ל-1969), אין הוא יכול לפעול נגדם כמי שויתרו על זכויותיהם - אכן, בית משפט קמא איפשר למבקשים להעלות טענות הנוגעות לזכותם לדיירות מוגנת, אולם זאת ביחס למסמכי השעבוד שנחתמו בפועל (או בלשונו של בית המשפט: "דיירות מוגנת ופרשנות מסמכי השעבוד במישור זה" - ר' עמ' 7 להחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 27.4.2010). לפיכך, הטענה המועלית בסעיף 12 לתצהיר אף היא אינה נמנית עם "שאלות הליבה", כהגדרתן על ידי בית משפט קמא.

               אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשים ישאו בשכר טרחת הבנק בבקשה זו בסך 10,000 ש"ח.

           ניתנה היום, כ' טבת, תשע"א (27.12.2010).